פרשת יתרו – זכור את יום השבת לקדשו – הרב מנחם גולדשטיין
בס”ד
פרשת יתרו – זכור את יום השבת לקדשו
בביאור מצוה זו אמרו חז”ל קדשהו בכניסתו וביציאתו. וכן כתב הרמב”ם (בפרק כט הלכה א) “מ”ע מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה”
ובחינוך כתב בדומה “שצריך לזכור אותו ולקדשו בין בכניסתו ובין בצאתו, לומר שהוא מובדל בקדושה משאר ימים בראש ובסוף”.
ומצאנו בראשונים מחלוקת בכמה נקודות כדלהלן:
א. בענין הבדלה , שיטת המחבר (רצח סעיף ח בשם רבנו יונה) שנשים חייבות בהבדלה, וביאר במשנה ברורה הטעם כשם שחייבות בקידוש, דאיתקש זכור לשמור, … והבדלה נמי בכלל זכור למאן דאמר הבדלה דין תורה. (וכן שיטת הרמב”ם לפי המגיד משנה: ורבנו ז”ל סתם כאן וכיון שלא הזכיר בהם פטור, מכלל שהן חייבות).
ומאידך כתב בשם אורחות חיים לרא”ש שיש מי שחולק וסובר שנשים פטורות. וביאר הפמ”ג דכיון שהבדלה נעשית בחול אינה תלויה בענייני דיני שבת והיא בכלל מעשהז”ג והנשים פטורות.
וצריך ביאור מהו מקור מחלוקתם? וכן מה יענו הסוברים דהבדלה לנשים מדאו’ שהרי אכן כבר כלתה השבת ומה שייך לומר בזה ההיקש דזכור לשמור
ב. כתב הרמב”ם בהלכה י”ג מי שהיה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחילה ואחר כך מקדש על כוס שני ולא יברך ויקדש על כוס אחד, שאין עושים ב’ מצוות בכוס אחד. שמצות קידוש ומצות ברכת המזון ב’ מצוות של תורה הן. וכן פסק השו”ע ( רע”א סעיף ו) .
אולם הביא דעת החולקים (טור בשם יש אומרים, והרא”ש) “ויש אומרים שאף בגמר סעודתו אינו מברך ברכת המזון תחילה אלא פורס מפה ומקדש ומברך המוציא ואוכל מעט ואחר כך מברך ברכת המזון”.
והרא”ש (בסי’ ז) מקשה על הרי”ף דע”כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש אליבא דשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה, דסעודה שאכל אינה מועלת להחשיב קידוש במקום סעודה.
וצריך ביאור מהו מקור מחלוקתם?
ג. בגמרא פסחים דף ק עמוד ב’ נפסק בשם שמואל שקידוש צריך להיעשות במקום סעודה.
ויש לחקור מהו הכוונה קידוש במקום סעודה האם הכוונה שמדיני הקידוש לעשותו דווקא במקום הסעודה כדי שהסעודה תחשיב את הקידוש, או שהוא דין להצמיד הקידוש לסעודה כדי להחשיב את הסעודה.
וביאר הרשב”ם “דכתיב וקראת לשבת עונג”, במקום שקורא לשבת, כלומר שעושה קידוש שם צ”ל העונג, כלומר הסעודה. (ומדרש הוא). וטעם שני סברא הוא מדאיקבע קידוש על היין מסתמא על היין שבתוך הסעודה נקבע.
והרא”ש (פ’ ערבי פסחים סי’ ה) ביאר בלשון הפוכה “דכתיב וקראת לשבת עונג, במקום עונג שם תהא קריאה”.
נמצאנו למדים דהגדרת הרשב”ם היתה במקום הקידוש לעשות סעודה, היינו דזה דין בקידוש לחברו לסעודה ואילו לפי הרא”ש יוצא דבמקום עונג הסעודה יש לעשות קידוש ואם כן הוא דין בסעודה.
ומעתה יש לבאר עפי”ז מחלוקתם כדלהלן:
דהרמב”ם והמחבר סברו דזהו מדיני הקידוש לעשותו במקום הסעודה אולם עיקרו הוא לקדש את היום על ידי הבדלתו מן ימי החול, אך אינו תלוי בסעודה.
אשר על כן קידוש והבדלה שווים הם דהסברא נותנת דכמו ששבת מובדלת מששת ימי המעשה שקדמו לה כך גם היא צריכה להיות מובדלת מששת ימי המעשה שלאחריה.
ומעתה לו יצוייר שאדם אינו יכול לקיים כלל את הסעודה כגון חולה שנאסר עליו לאכול או לשתות, ואולי גם איסור הלכתי כגון יום כיפור, אף דאינו יכול לקיים פרט זה של עדיין מחוייב לקיים עיקרו של קידוש. משא”כ להרא”ש מי שאינו סועד יפטר מקידוש וכן כתב המנח”י (ח”ח סימן ל’)
אשר על כן להרמב”ם במי שסיים סעודתו עם הכנסת שבת מברך ומקדש בנפרד דאין צורך לקדש על הסעודה אלא רק לחברם דזה תוספת חשיבות בקידוש וזמן הקידוש לא תלי בסעודה כלל אלא כדבריו ברור מיללו “שמצוות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו במעט”.
משא”כ להרא”ש דדין הקידוש במקום סעודה חל על הסעודה שבת, א”כ לאחר שבירך כבר כלתה סעודתו ומה שייך לחבר הקידוש אף שעבר רק זמן קצר אם בטל הגדר ההלכתי של מקום סעודה, מצד הלכות סעודה.
ומעתה נבוא לביאור מחלוקתם בדין הבדלת נשים, דלרמב”ם מהות הקידוש היא על היום השביעי לקדשו משאר ימים ואם כן ציון הזמן של מוצ”ש עדיין הוא דין מהלכות השבת גם אם נעשה בחול כיון שעל ידו ציין את תחום הזמן בו מסתיים היום הקדוש, ויוצא דהוא קידוש היום הקודם לו יותר מימי החול הבאים, ולכן כמו שאר הלכות שבת שייכת בו לדעת הרמב”ם ההשואה בין קידוש להבדלה דשניהם בעצם הם קידוש אחד מלפניו ואחד מלאחריו.
משא”כ לשיטת הרא”ש צ”ל דהואיל וביאר דקידוש במקום סעודה הוא דין בסעודה, א”כ יש חילוק גדול בין הקידוש להבדלה שהרי בהבדלה אין דין סעודה, ואם כן הוא אמירת דברים של הבדלות שונות וביניהם היום השביעי משאר ימים, ודינה להאמר לאחר השבת, ואם כן לשיטתו צדק בטענתו דהוא מצות החול שלאחר השבת, ונשים לא שייכות בה ככל שאר מעשהז”ג.
