מאמר תורת הכלים
מאמר תורת הכלים
"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מ"ב), והקשה רש"י בשם חז"ל מדוע לא נאמר לשון זכירה ביצחק? ותירץ, "כיון שאפרו של יצחק נראה צבור ומונח לפניו על המזבח".
וצ"ע גדול שהרי יצחק לא נשרף ולא הוקרב? והרי הקב"ה שלח מלאך באומרו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" וא"כ איך שייך לומר אפרו נראה צבור ומונח לפניו על המזבח?
בדומה לזה מצאנו בגמרא ברכות (דף ו' ע"א) "חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
וצ"ע שהרי בעולמנו ידוע שפועל אשר לא יגיע לעבודתו ויטען "אנוס הייתי" לא יועיל לו הדבר לקבל משכורתו, אלא הדבר תלוי בנוכחות בשעות העבודה שנקבעו מראש. ואף אם המנהל יבין לליבו אבל המשכורת נקבעת בהתאם לכרטיס הנוכחות, וכיצד יתכן שבעולם האמת אצל הקב"ה ש"חותמו אמת" שייך להחשיב לו זאת "כאילו עשאה"?!
כן מצינו במסכת קידושין "האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור אפילו רשע גמור מקודשת, חיישינן שמא הרהב בלבו תשובה". (דף מ"ט ע"ב).
וצריך ביאור שהרי אף אם נאמר אכן שהרהר בלבו תשובה מהיכ' תיתי להחשיבו צדיק מכח הרהור בלבד? עוד קשה שאף אם נחשיב לו הרהור זה כתשובה גמורה ויש בזה פרישה מעבירה אולם חסר כאן עשיית המצוות בפועל, וא"כ היאך יקרא צדיק?
עוד נאמר בגמ' ברכות ונפסק בשו"ע או"ח (סי' צ"ד) וז"ל: "בקומו להתפלל אם היה עומד בחו"ל יחזיר פניו כנגד א"י ויכווין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדש הקודשים " וכו'.
וביאר המשנ"ב: "רצונו לומר יכוין לבו אף על פי שאי אפשר לו להחזיר פניו נגדם ור"ל שיחשוב בלבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקודשים".
וצ"ב בדין זה האם יש לנו מצוה לשקוע בתפילה בעולם של דמיונות, הסותר את המציאות האמיתית?
מה פירוש הדבר "כאילו הוא עומד במקדש מול קודש הקודשים"?
היחס בין מעשה המצווה לחלק הרוחני שבעשיה
ובהקדם הסבר ענינים אלו, יש לבאר היחס בין המעשה הגשמי ובין חלקו הרוחני, היינו כוונה מאמץ או מסירות נפש בעשייתו! שהנה ידוע שנפסק דכוונה אין מעכבת המצוה בדיעבד אך לכתחילה מצוות צריכות כוונה.
ונקדים עוד מעשה שסופר בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שנשאל לאחר שהגיעו בעקבות הפוגרומים פליטים רבים מרוסיה לארה"ב. פליטים אלו היו צריכים במסירות נפש לאבד מידי שבוע את מקום פרנסתם בעקבות רצונם לשמור שבת, ואילו חלק מבניהם נעשו מחללי שבת בפרהסיה.
והשיב על כך הגרמ"פ שאמנם ויתרו על מקום עבודתם אך כנראה בעת הקידוש בליל שבת נאנחו ואמרו "אוי", דבר זה השפיע על בניהם לזלזל בקדושת השבת.
ולכאורה משמעות מעשה זה צריכה ביאור שהרי אדרבה זה שנאנחו מורה על גודל הנסיון בו עמדו?!
החלק הרוחני במצווה הוא הפועל בעולמות הרוחניים
והנראה ליישב כל האמור לעיל הוא, שהחלק ה"עושה רושם" בעולמות הרוחניים הוא דווקא המעשה הרוחני ולא המעשה הגשמי. וסיבת הדבר היא, שעולמינו החומרי הוא הסתר לגילוי כבוד ה', וזהו תפקיד האדם לגלות מאחורי החומר עצמו את כבוד השי"ת. אשר על כן, נדרש מהאדם מעשי מצוות אולם תכליתם היא להיות אמצעי להפעיל את כח הנשמה שבאדם והוא הפועל בעולמות העליונים. ומעתה מיושב מה שאמרו חז"ל לגבי יצחק, שלא הוצרך לכתוב לשון זכירה "לפי שאפרו צבור ומונח לפניו על המזבח", היינו שכיון שהיתה אצל יצחק מסירות נפש גמורה ע"מ להיקרב בפועל, עד שאמר לאביו "קשור אותי חזק" נחשב הדבר בשמים כאילו כבר נשחט ונשרף בפועל.
עוד מתורץ מ"ש "חשב לעשות מצוה… מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", שהרי אף אם לא עשה בפועל, אולם פעל בכלי המעשה הרוחניים דהיינו מחשבה וכוונה כבר עשה הדבר רושם בעולמות העליונים.
החלק הרוחני בחינוך ילדים
ע"פ מה שנתבאר נוכל להטיל אור חדש על עבודת החינוך בכללות שהרי עיקר הפועל בחינוך הוא הכוונה הפנימית שבדבר, שכן המעשה החיצוני פועל רק רצון לחיקוי. אך הדבר העובר בירושה מאב לבן הן המידות והתכונות ואלו כידוע, נפעלים לפי עומק הכוונה שבהם ולא על פי המעשה החיצוני.
ולכן מובן ביאורו של הגרמ"פ זצ"ל במעשה הנזכר לעיל. האנחה שהיא פעולה פנימית, היא זו שעברה לבן והשרישה בו צער על שמירת השבת.
החלק הרוחני במצוות
הרמח"ל בספרו דרך ה' (ח"א פ"ד, י') כותב: "והנה גזרה החכמה העליונה שהעושה אותם הענינים שצוה דהיינו כלל כל המצוות כולן כמו שזכרנו לעיל, בכל מעשה מהן שיעשה, יהיה מתקרב על ידו מדרגה מה ממדרגות הקירבה… ותגיע לו על ידי זה מדרגה מה ממדרגות הארת פניו… ותתעצם בו מדרגה מן השלמות… והפך זה העברות, כל מעשה מהן שיעשה האדם ח"ו הנה יתרחק על ידו… ויתווסף עליו על ידי זה מדרגה ממדרגות העלם הארתו".
עוד כתב הרמח"ל (ח"א פ"ה ה) "והיינו כי לא מעשיו לבדם יניעום אלא אפילו דיבורו ואפילו מחשבתו"
מבואר בדבריו שהדביקות הוא ההרחקה מבורא עולם הם החלק העיקרי אשר מעלה או מוריד את דרגת האדם.
ועל פי זה מבואר גם מדוע טובה אחת בצער ממאה שלא בצער שהרי הקושי, הנסיון, הוא כלי רוחני וככל שעוצמתו יותר גדולה כך גם הכוח שהוא פועל בשמים יותר גדול ולכן טובה אחת בצער פי מאה ממעשה שנעשה בלא צער.
החלק הרוחני במצוות התשובה
והנה ע"פ זה יבואר מה שהקשינו לעיל על מה שאמרו חז"ל "חשב לעשות … מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". וכן מ"ש "הרי זו מקודשת שמא הרהר בלבו תשובה".
שכיון שפעל בכלי המחשבה והכוונה, הרי כלפי שמיא איגלי דבר זה ויצר מציאות חדשה והיא העיקרית של בעל תשובה, ולכן כבר נחשב לו כמעשה גמור.
כן גם יבואר המעשה בגמ' ע"ז לגבי התליין של ר"ח בן תרדיון שעליו נאמר יש קונה עולמו בשעה אחת. ויש להוסיף ביאור בזה בקושיה הנזכרת הכיצד יתכן שיחשב לצדיק בפועל, שהנה כתב הרבינו יונה בשערי תשובה (שער ב' אות י') "הדרך השלישי" בה יכול להתעורר לתשובה: "כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב … והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול…"
מחדש רבינו יונה שבתשובה קבלה לעתיד נחשבת לו כבר מתחילה כמעשה. והביא ראיה לזה ממה שאמרו חז"ל וילכו בני ישראל ויעשו הפסח וכי מתחילה עשו והלא הלכו בי' בניסן ועשו רק בי"ד, אלא כיון שרצו לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו.
וכן מבואר בזה מאמר חז"ל באדר"נ "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת" והכיצד שייך שמעשיו יהיו מרובים אלא שמעשים אשר קיבל על עצמו לעשותם נחשבים לו אף קודם העשיה.
עוד ניתן ליישב בזה תמיהה נוספת בלשון התפילה "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים" הנאמרת בראש השנה וכן בשבת שובה וכן נאמר ביום הכפורים "חתמנו" וכו'. ולכאורה היאך שייך כתיבה וחתימה בשבת ויום טוב.
אולם לפי מה שנתפרש שמעשי האדם עושים רושם בשמים מבואר שהכוונה בתפילה זו על עצם הרהורי התשובה שיתקבלו "ויעשו רושם" בשמים והיינו כנגד "הכתיבה" בעולם החומר.
החלק הרוחני הוא הפועל בתפילה
ולפי יסוד זה נוכל גם ליישב מה שהקשינו היאך שייך ציווי לראות עצמו כאילו הוא עומד לפני ירושלים או המקדש או קודש הקודשים.
וביאור הענין הוא שהאדם המכוין בפתיחה לתפילת עמידה במילים "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" חשוב כלפי מעלה כעומד ממש לפני המלך, בו ברגע. בשונה ממלכי בו"ד אשר לא ניתן כמעט להפגש עמם ובודאי לא בכל עת הרצויה לנו.
אולם לפני ממ"ה הקב"ה, די בכך שיכוין שרצונו להתפלל לפניו.
וא"כ ה"ה בענין מיקום התפילה. שהרי ידוע שמהות ביהמ"ק הוא צינור השפע של הקב"ה לעולם הזה. וכעין מה שפועלים היום בהנחיית מחשב לרובוטים או למזל"ט ולכלי נשק כן להבדיל פועלת הכוונה הטהורה להביא תפילתינו אל ביהמ"ק אל פתח קודש הקודשים, אל שער השמים, ולעשותה נחת רוח ורצויה לפני בורא עולם.
החלק הרוחני בקודשים
עפ"י האמור לעיל אפשר לבאר גם את יסוד הכלל "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי" והיינו שבמעשי קנין גשמיים, יש צורך להוציא אל הפועל מעשה קנין כגון הגבהה, משיכה, מסירה וכדו'.
אולם במעשה הקדש הואיל ויש בו תוכן רוחני של יצירת חלות קדושה (או קדושת גוף או קדושת דמים) בחפץ, מספיקה אמירה שהיא כלי רוחני במהותו, להקנאתו לרשות ההקדש.
קבלת הנבואה ע"י כלים רוחניים
מובא בשם אחי הגר"א ביאור הענין מדוע דווקא מבית שני בטלה נבואה מישראל. ותורף ביאורו הוא שלאחר חורבן ביהמ"ק גזרו אנשי כנסת הגדולה על יצרא דע"ז להבטל. וביאר שם שלא שייך לגזור ביטול דווקא על צד היצר הרע, שהרי בזה מבטלים כח הבחירה שנטבע בבריאה. אלא שנצרכו לבטל את כח הדמיון, שהוא היה הכלי דרכו מצד אחד השפיע יצר הרע לרדוף אחר ע"ז, ומאידך גיסא באמצעותו יכלו הנביאים לקבל הנבואה.
העולה מהאמור שגם לצורך קבלת הנבואה עיקר הכלים הוא הפעלת כח רוחני שניתן באדם והוא "הכח המדמה", בלשון הרמב"ם.
לא בשמים … כי קרוב אליך הדבר מאד
"לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה… ולא מעבר לים היא לאמר… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' יב).
הראשונים נחלקו בביאור הפסוק.
שיטת רש"י היא שהמדובר על שמירת התורה בכללות, ואילו שיטת הרמב"ן שהמדובר במצות התשובה .
וקשה:
א. שלפי ב' השיטות המדובר בדברים רוחניים וממילא מה שייך לשון ההשוואה ע"פ מיקום גאוגרפי הנוגע רק לחפץ או למקום והיה יותר מתאים לנקוט לשון אחרת כגון "לא קשה אלא קל".
ב. ביותר קשים גם דברי רש"י "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה"!! איך כלל שייכת מציאות לעלות השמימה?!
ולפי גדרי "תורת הכלים" דלעיל נראה לישב היטב שאכן אי אפשר לומר "לא קשה אלא קל" שהרי שמירת תורה ומצוות צריכה להיעשות אף מתוך קושי ואדרבה ככל שקשה יותר שכרו מרובה יותר.
ג. כן גם לא קשה על רש"י שהרי תורה היא שרטוטו של עולם כדברי חז"ל "הסתכל באורייתא וברא עלמא" וממילא לא שייך שאי אפשר להגיע אליה אם מצות לימוד התורה כתובה בה, אלא אף אם היתה בשמים היתה דרך להגיעה.
ד. אלו כוונת הדברים לכוון את האדם ליסוד היסודות של עבודת ה'. אל תחפש דרכי התעלות ותיקון באמצעות כלים גשמיים וחומריים של התגברות על מרחק חיצוני. חפש את כלי העבודה ע"י המבט הפנימי, ע"י השימוש בכלים הרוחניים, "בפיך ובלבבך לעשותו".
עניין חזרת הקב"ה מציוויו את אברהם על העקידה
ולפי המבואר ביסוד זה אפשר להוסיף נדבך נוסף בענין אחר, והוא הקושי כיצד הקב"ה שחותמו אמת "חוזר בו" מציוויו לאברהם להעלות את יצחק לעולה על הר המוריה.
שהנה ביאר הרמח"ל בספר דרך ה' (ח"ג פרק רביעי) במקרי הנבואה שאפשר לנביא "שישיג ענין אמיתי בנבואתו אך לא ישיג כל העניינים האמיתיים שנכללו בה" וזהו ענין מה שאמרו חז"ל: "יונה איהו דלא אבחן" והיינו שלא השיג שמה שאמרו לו "וננוה נהפכת" כולל ב' אפשרויות או בתורת עונש או שיעשו תשובה.
וע"ד זה אפש"ל גם כאן שהקב"ה אמר "העלהו לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" וענין העולה הוא סמל לשיא ההקרבה והבטלות כלפי בורא עולם.
אך עיקר הכוונה אינו למעשה בעולם החומר אלא לכוונה ולדרגה המושגית בו ולשם כך א"צ במעשה בפועל אלא מספיקה גמירות דעת בלב ונפש.
ועל כן אין הקב"ה חוזר בו (כדברי בלעם "למוד הוא בו ע"י מלאך") אלא זהו גופא קיום של עומק הציווי מראשיתו.
