חידושים על הגדה של פסח ע"י הרב מנחם גולדשטיין
בס"ד
חידושים על הגדה של פסח
ואילו לא הוציאנו הקב"ה ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים
ידועה קושיית המפרשים מדוע משועבדים היינו והרי כל שאר אומות גם יצאו מאז תקופת מצרים משיעבוד לחופשי ?
ומפורסם התירוץ המקובל במפרשים שעם ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה וכמעט שקעו בשער נ' ובו לא היה שייך לגאול אותם.
ולכאורה צריך עיון גדול, איך ייתכן שבמצבם באותה עת של מכת בכורות, לאחר שהקב"ה היכה במצרים תקופה ארוכה והם הולכים ומתמוטטים דווקא אז גובר החשש שמא ישקעו בשער נ' של טומאה? ויתירה מזו שהרי היתה במצרים תנועת גיור חלקי המוני וכפי שמבאר רש"י הק' דהערב רב היו "תערובת אומות של גרים" ?
והנראה ע"פ הא דמבואר בחז"ל (ר"ה יא ע"ב) דהמכות נמשכו יב חודש ומעת שהתחילו המכות נפסק העינוי ולאחר חצי שנה מתשרי השנה נפסק גם השיעבוד, וא"כ אדרבא, דווקא מצב זה של שלווה לעומת הקושי הקודם יכל לגרום להרגשה שהכל הסתדר ואפשר להמשיך ולחיות במצרים בשלווה ולכן דווקא הפסקת השיעבוד חיזקה את סכנת הטמיעה בתרבות מצרים.
ולפי זה מדוייק גם הלשון "משועבדים היינו" שלא נאמר "עבדים היינו לפרעה במצרים", והחילוק הוא שעבדים הוא שיעבוד חיצוני ואילו משועבד הוא מעצמו.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
הקשו המפרשים מדוע בהגדה מצינו את סדר ארבעה הבנים שונה מאשר סדרם בתורה …
והנראה שסדר בעל ההגדה הוא ע"פ התפקיד המיוחד של האב בליל הסדר, בחינוך המשפחה. וממנו נלמד גם לרב בקהילה וגם למורה מול בני כיתתו. והיינו שמצוי סוגי בנים ותלמידים שונים. ודרך החינוך הנדרשת היא ראשית לחזק את הטובים שבהם בבחינת ה"חכם" כדי ליצור מקור כח השפעה חיובי. בשלב השני צריך לנטרל את השפעת הרשע על האחרים, וכפי שדייק הגר"א שאין התשובה לרשע מכוונת כלפיו שהרי נאמר בלשון כללי "ואמרתם זבח פסח" וכו' ולא ואמרתם לו. וכן שאר הלשון היא נסתרת ולא בלשון נוכח "לי ולא לו", "אילו היה שם לא היה נגאל". לאחר מכן פונים אל התם על מנת לצרפו אל החכם ורק בסוף אל שאינו יודע לשאול אשר הוא מושפע מהרשע פחות מאשר התם.
ומעין זאת מצאנו אצל השפת אמת שביאר ד' קושיות מה נשתנה כנגד ד' הבנים. שהחכם שואל על המצווה והאיסור, חמץ ומצה. ואילו הרשע רואה רק את הסבל והקושי, כולו מרור. הבן התם שם ליבו להסיבה שהיא מעשה שבגופו, ואת השאינו יודע לשאול מעוררים על ידי הטיבולים.
וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול
ידועה קושיית המפרשים אליבא דשיטת רש"י הסובר שגם בעכו"ם יש דין "קים ליה בדרבה מיניה" וממילא אין עונשין גם מיתה וגם ממון. ותירץ החיד"א (שמחת הרגל) דלכך כתיב דן אנכי היינו שאצל ההקב"ה אין אומרים קלבדר"מ.
ולכאורה יש לעיין שהרי מצינו שדינו של הקב"ה בכ"מ הוא ע"פ משפטי התורה ומדוע כאן יהיה הדבר שונה ? ונראה שדיני התורה הם למשפטי בני אדם ואצל משפט האנשים אכן לא שייך להגיע לשלימות הצדק בענישה , ולכן אצלינו יש גזה"כ דקלבדר"מ. אולם אצל הקב"ה "משפטי ה' אמת וישר" ושייך אצלו עונש במידה במשקל ובמשורה וכפי שאחז"ל היכי דמי ייסורין אפילו מכניס ידו ומוצא מעה או שניים, ולכן אצל הקב"ה במה שקשור לעונששייך שיהיה גם מיתה וגם ממון.
דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול
לכאורה מצינו בחז"ל שביאור המושג גדול הוא בשונה מלשון בני אדם, אלא מהווה ביטוי לתוכן או מעלה עצמית או רוחנית. כמו שמצאנו אצל הלבנה שנאמר לה "לכי ומעטי עצמך" בגלל רצונה לגבור על החמה, וכן אצל אברהם נאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק בנו" ופירשו חז"ל שכל גדולי הדור היו שם, ולא כפשוטו שהיתה סעודה גדולה. וממילא גם אצלינו אין מעלה להרבה רכוש שהרי "כי לך הכל ומידך נתנו לך".? אלא צ"ל פירוש הענין שיצאו ברכוש גדול הוא שנתגדל הרכוש מכח הנקמה של ריקון מצרים והפיכתה מאמפריה עולמית לתחתית שפל המדרגה. ולכן גם מדגיש הכתוב וינצלו את מצרים והיינו עשאוה כמצולה שאין בה דגים. (וע"ע מש"כ לעיל בזה בענין ונלחם בנו ועלה מן הארץ).
והיא שעמדה לאבותינו ולנו
כל מאמר זה אומר דרשני. מהי זו "שעמדה" מנין "שבכל דור ודור עומדים אלינו"מהו הדגש הלשון "והקב"ה מצילנו מידם".
והנראה דבטבע הבריאה נטבע "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"היינו ש70 אומות כנגד כלל ישראל. ודרכי הנהגת האומות הם דרך שריהם הרוחניים (כמבואר בדרך ה' להרמח"ל ח"ב ועוד). משא"כ עם ישראל מונהג בהשגחה פרטית ישירה מהבורא. ולפי"ז יוצא שנגרמת קנאה עמוקה בשורשם אע"פ שאינם מכירים בה והיא הגורמת להם לרצות לכלותנו. ולכן הקב"ה הוריד את ע"י לשיעבוד מצרים כדי לטבוע בטבע עם ישראל את הכח לגבור על כל צרה וצוקה וגם על השיעבוד הגדול ביותר. ומעתה מבואר :
והיא שעמדה – הגלות במצרים והיציאה ממנה.
שבכל דור ודור – מעצם הטבע השונה של הנהגת הבריאה
והקב"ה מצילנו מידם – היינו אף כאשר אנו משועבדים תחתם במקום בו דרך ההשפעה היא באמצעות השר הרוחני של אותה אומה (יעויין ביאור ענין זה במכתב מאליהו ח"ד) גם אז מצילנו השי"ת.
עשיית פסח ע"י בנ"י בירושלים
מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט,ד) :"ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פסחא".
וצ"ע מה היה הצורך בנס זה ומדוע הוא נעשה ?
והנראה דהכנת קורבן הפסח היתה במסירות נפש גדולה וכמ"ש במפרשים דלכך נקרא שבת הגדול ע"ש גודל הנס שהיו שיני המצרים משתברות לראות את ישראל הולכים לשחוט את אלוהיהם, ואפשר להמשיל לזה מהדור האחרון בעת שיא השלטון הקומוניסטי שאף יהודי לא היה מעיז לשרוף במרכז מוסקבה את תמונתו של סטאלין. וממילא מגודל מסירות הנפש היה שבירת מגבלות הטבע, וכפי שמבאר הרב דסלר זצ"ל(במכתב מאליהו חלק ב) בענין קפיצת הדרך שהיתה ליעקב אבינו דמאחר שהיה בלבו לחזור אפילו מחרן אל א"י כדי להתפלל על מקום שהתפללו אבותיו ממילא כבר לא היו בפניו מגבלות הטבע של המרחק. וכן ביאר כעין זה (במכתב מאליהו חלק ד) לגבי ר' חנניא בן דוסא שאמר מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק. שאין בזה נס יותר גדול שהרי אצל רחב"ד לא היה הבדל כלל בין נס לטבע.
ולפי"ז הכא נמי כיון שעם ישראל היו מוכנים למסור נפשם ממש לסכנה כדי לקיים מצוות ה' להקריב הפסח, והואיל ומדיני הפסח גם לאוכלו בקודש דווקא היינו בירושלים לכן נסתייעו ע"י ענני הכבוד להגיע לירושלים ע"מ לקיים המצווה כהלכתה ולאכול דווקא שם.
וירעו אותנו המצרים…ונלחם בנו ועלה מן הארץ
וצ"ע מדוע שליט החושש ממיעוט של גרים שאינם בני הארץ אינו נוקט בפעולה הפשוטה של גירושם מארצו ? קושי זה מתחזק לאור העובדה שאצל אבימלך מלך פלישתים מצאנו שאכן אמר ליצחק "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד". (בראשית כו, טז).
ובהקדם ביאור הענין נראה שכעין זה מצאנו גם בין לבן ויעקב. כאשר לבן רואה את הצלחת יעקב הרגיש יעקב כי אין פני לבן עמו כתמול שלשום (לא,ה). ואז יעקב בורח ולבן רודף אחריו. טענתו של לבן היתה למה גנבת את אלוהי שכן העלמות התרפים העלתה בלבו של לבן את המחשבה שהתרפים היו מקור ההצלחה שלו וכך מכאן ואילך יפסק ממנו השפע לחלוטין.
לעומת זאת המצרים ידעו שמקור הצלחתם התחיל מיוסף ומיעקב. אצל יעקב ידעו זאת שכן משהגיע יעקב למצרים פסקו שנות הרעב. ואילו אצל יוסף ראו מלכתחילה את עומק הצלחתו וכוחותיו הרוחניים. ולכן כאשר נפטר יעקב והרעב חזר הרגיש יוסף את ירידת מדרגתו ביחס אשר מאלצת אותו לשלוח שליחים ע"מ לבקש רשות לקבור את אביו במערת המכפלה.
ולאחמ"כ כאשר מת יוסף מאבדת מצרים עוד יותר את הצלחתם, ולכן מדגיש הפסוק "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" , ומדוייק שיש בזה מבוא וסיבה פנימית לשיעבוד.
ומשמעות הענין היא שהמצרים ופרעה שידעו מה היה מקור הצלחתם, ממילא לא היו מוכנים לוותר, על בנ"י אלא רצו לרתום את כוחם הרוחני להצלחת האמפריה המצרית באמצעות השיעבוד.
ובזה גם אפשר להבין מדוע עבודת הפרך היתה בדגש על בניית ערי מסכנות וכפירוש האונקלוס שהן ערי אוצרות. שכן מטרתם היתה לרתום את מקור הברכה לצרכיהם וכיון ש"מה שקנה עבד קנה רבו", ממילא סגוליות ההצלחה של עם ישראל תהיה שייכת למצרים.
ולפי"ז מתפרש החשש של פרעה בתחילת הפרשה: "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" כפשוטו, שהרי הריבוי העצום מוכיח על הברכה המיוחדת שבהם, ולכן לא כדאי שילחם בנו ויברח מן הארץ.
ויש להוסיף עוד מה שמבואר בחז"ל דגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים" (במדבר רבה יג יט), ולכאורה דבר תמוה הוא שצבא יסחוב עמו אוצרות ותכשיטים אשר רק מסרבלים ומקשים על תתנועתו. ומוכח שנוהגם היה לשאת איתם כל אוצרותיהם למלחמה, כעין סגולה לכלול בהם כח הנכבשים תחתם, (וכן מצאנו ע"פ חז"ל אצל צבא סנחריב מלך אשור שנשא עמו אוצרות הנכבשים)
ביאור מהלך היציאה ממצרים על פי שיטת הרמב"ן אור החיים והגר"א
כל אחד מאתנו יודע שכאשר הוא יוצא לטיול קצר במקום אחר ממגוריו הוא מתכנן ראשית את צעדיו שם, את המקום בו יוכל לאכול וללון. על אחת כמה וכמה למי שעוזב את מקום מגוריו והולך למרחקים, ועל אחת כמה וכמה למי שהולך לתקופה בלתי ידועה או למקום מסוכן שאינו מוכר לו. והנה בהתנהגותם של עם ישראל אנו מוצאים לכאורה את ההיפוך.
אחת הפליאות הגדולות ביותר בהתנהגות האנשים המזדקרות לעין כל קורא בנס זה של יציאת מצרים, היא כיצד יתכן שעם שלם, מליוני אנשים העומדים לצאת למדבר, אינם חושבים אפילו לטרוח להכין "סנדוויץ" לילד הקטן עבור יום המחרת ?!
יש הרוצים לתלות זאת בפשטות בהפתעה שביציאה אשר תפסה אותם לא מוכנים מראש.
אולם מתוך עיון בפסוקים נראה כי קשה מאוד לבאר כך' שהרי מראש ידע משה רבינו שמטרת המכות היא להכניע את פרעה כדי שיוציאם ממצרים, ואף תוך כדי המכות חזר הקב"ה ועודד אותם בכך שהיציאה קרובה ולבסוף אף נאמר להם במפורש "עוד נגע אחד אביא על מצרים ואחרי כן ישלח אתכם כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה"(יא א), ולמרות זאת הם לא הכינו לחם וצידה לדרך?!
(ועוד יותר קשה לשיטת אוה"ח המפרש "החודש הזה לכם" היינו שמזומן לטובתם, מוכרח שידעו שייגאלו בחודש זה).
ואף אי נימא שהם ידעו שזו המכה האחרונה אך לא ידעו כמה זמן לאחריה יצאו עדיין יקשה דמכת בכורות היתה בדיוק בחצות, ולאחר כמה שעות של התעללות הגיע פרעה עצמו אל משה ואהרן לבקשם "קומו צאו מתוך עמי"' אולם הם סרבו כדברי המכילתא :"ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, אמר לו משה כך נצטוינו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים" )מכילתא פסקא יג). ואם כן נמצא שמהעת שהגיע פרעה אליהם עד הבוקר יכלו להכין בנחת ובשופי לחמים רבים.
עוד קשה, מהו הטעם לאכילת מצה. שהרי בפסוק נאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (יב, לט).
והרי כבר לפנ"כ נצטוו באכילת המצות עם קרבן פסח "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (ב, ח) כלומר אכילת המצה קדמה ליציאה, וכן נאמר באותו פרק "שבעת ימים מצות תאכלו"(יב–טו)
ובהקדם לזה יש להביא יסודו של הרמב"ן בביאור החילוק בין לשון ה"עם" ללשון"בני ישראל" :
"ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממותנו במדבר, ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם:"
וכתב הרמב"ן "איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, ו"העם" שם להמון, וכן וילונו העם (להלן טו כד) וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל מקום שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא:
מבואר בדבריו שבלשון הקודש יש הגדרות שונות למילים בני ישראל והעם ובעוד העם מבטא את אלו שהיו בעלי מדריגת אמונה נמוכה, הרי שבני ישראל מבטא את חלק הצדיקים.
יסוד זה מוכח במפורש בדברי חז"ל במדר"ר במדבר עה"פ ויחל העם לזנות שכל מקום שנאמר העם לשון גנאי, וישראל לשון שבח.
ובפירוש אור החיים הקדוש חידד יותר וכתב שהעם הם הערב רב, וז"ל (שמות פרק יג יז) "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק ח"ב מה🙂 כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם, ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם, ולפעמים מזכירם בני ישראל, דכתיב וחמושים עלו בני ישראל…..הוא אומרו "ויהי" צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם, כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם" (וכבר קדמו בפירוש בעל הטורים בריש פרשת בשלח על הפסוק "את העם, בגימטריא גם ערב רב") .
ע"פ יסוד זה, יתבארו פסוקים נוספים מקומות שונים, וכדלהלן:
מי היוצאים ומי המגורשים ממצרים:
א. משה רבינו דרש "שלח את עמי" –עמו של הקב"ה הוא בנ"י, ועל כן נא' וכ"ו פעמיים "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שילח את בנ"י " (פרק י'-כ', יא'-י').
אולם לאחר מכן מזהיר אותו משה "וירדו כל עבדיך אלה אלי וישתחוו לי לומר צא אתה וכל העם אשר ברגליך" (יא'-ח').
"ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם כי אמרו כולנו מתים" "וישא העם את בצקו עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים."ויהי בשלח פרעה את העם" ולעומת זאת נאמר "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"
בשלוש מהפסוקים כאן המדובר על "העם" ואילו בפסוק הרביעי מדובר על "בני ישראל"
ולפמשנ"ת הבדל עצום ביניהם. העם מייצג את הערב רב, את אלו שאכן לא תכננו לצאת את אלו שהמצרים לחצו עליהם על מנת שיצאו, וכלשון הפסוק ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם. ולכן אותה קבוצה אכן גם לא הכינו מזון לדרך. את הקבוצה הזו משלחים המצרים.
לעומת זאת בני ישראל אלו הנשמעים להוראותיו של משה אלו הם המחכים בקוצר רוח ליציאה הם אכן התכוננו ולהם אכן יתכן שהיה כל סוגי הלחמים למיניהם, ועליהם נאמר ובנ"י יוצאים ביד רמה, מעצמם.
ומעתה מתעוררת השאלה מדוע נצטוינו לדורות לאכול מצה אשר היא זכר לאותו חלק של הערב רב אשר היו במדרגה נמוכה של אמונה ולא הכינו את עצמם ליציאה ממצרים כלל.
ושוברה של קושיה זו בצידה דאדרבה זה גופא בא ללמדינו לדורות גם לחלשים באמונה שיד ה' לא תקצר להושיע ואף אלו שאינם רואים כיצד ומהיכן יכולה לבוא הישועה יכולים בבת אחת להנצל מאפילה לאורה ומשיעבוד לגאולה.
ובתחום נוסף היה חילוק בהכנה בין בנ"י והעם והוא שאילת הרכוש מהמצרים שאצל בנ"י נאמר: " "(יב–לה). כלומר העם כבר שאלו מקודם לכן, ואילו אצל העם נאמר: "ויהוה נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים" (יב–לו). שודלו ע"י המצרים לקחת תכשיטים וכו' כאמצעים לשכנעם לצאת באופן מידי.
ושוב אנו מוצאים את החילוק הנ"ל באופן היציאה ממצרים שאצל בנ"י נאמר: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (יב–לז). דהיינו נסיעה ויציאה מרצון, ואילו אצל העם נאמר: "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד" (יב–לח) דהיינו לא יציאה מרצון אלא עליה בעל כורחם.
וכתוצאה מכך יש חילוק לאחר היציאה' שאצל העם נאמר: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (יג–יז) כלומר שולחו וגורשו בעל כורחם ולכן יש חשש שירצו לחזור. ולכן נאמר "ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (יג–יח) היינו שיש ב' קבוצות בעם אלו שבעל כורחם, ואלו מרצונם.
ולפשוטו של מקרא מתפרש פן נוסף בלשון "וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים" היינו שמלבד 4 חמישיות ערב רב, שהם 240 ריבוא כדברי היב"ע לעיל–יצאו רק שישים ריבוא שהם חמישית מבנ"י.
בענין עמוד הענן ועמוד האש.
ולכאו' לפי"ז יש להקשות מדוע הפסוק מדגיש "לא ימיש עמוד הענן ועמוד האש לילה לפני העם" ולא נאמר לפני בנ"י.
ובהקדם ביאור הענין נראה להביא מה שכתבו במדרש "כל מ' שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו שהיו רואים מה שבתוך הטפיח" ויעויין האוה"ח שפירש שאור זה לא זז ממחנה ישראל ולא נזקקו כלל לאור השמש, אלא שלא היה מתפשט חוץ ממחנה ישראל אלא דווקא במושבותם" ודייק זה מלשון הפסוקים ונראה שהסיבה לכך היא מעצם השראת השכינה במחנה וזהו אותו אור גנוז שהיה בזמן הבריאה וראה הקב"ה שאינו כדאי לרשעים וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וכן השתמשו בו בזמן מכת חושך. והיינו שבכל מקום שהלך ישראל שרתה עליו השכינה וכך יכל לראות דרך החושך, ולא שהיה אור סביבו דא"כ גם המצרים היו רואים באותו מקום.
ובזה מבואר גם מה שמוזכר במדרש שמשה רבינו חיפש כל ג' ימי האפילה את ארונו של יוסף, היינו שנכנס לארמונות המלכות ולקברי המלכים לחפש היכן יתכן שטמנו את ארונו של יוסף.
ומעתה אפש"ל דזו סיבת החילוק שהרי בנ"י לא נזקקו כלל לעמוד האש כפי אוה"ח הקדוש, אלא שהעם שהיו במדריגה פחותה לא זכו לדרגה כה גבוהה של השראת שכינה ולצורכם האיר הקב"ה בעמוד זה.
ומעתה מבואר חילוק לשון הפסוקים פסוק כא' :"וה' הולך לפניהם יומם ולילה" מדובר לגבי בנ"י או להראות כבודם, או כמו שפירש אוה"ח שהאיר מחוץ לגבולות המחנה ואילו לגבי העם היה צורך אכן באור זה.
החילוק בין העם ובנ"י בקריעת ים סוף.
"ופרעה הקריב וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בנ"י אל ה'" (שמות יד, י) פסוק זה מדובר דווקא בבנ"י כיון שהם אלו שהיו מסוגלים בדרגתם לראות שר של מצרים רודף אחריהם, ותגובתם אכן היתה בהתאם לצעוק אל ה'.
"ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו" וכו'
משה רבינו מרגיע את הפחד הטבעי של העם בהבטחת הישועה, למרות שכפי הנראה מההמשך "מה תצעק אלי" סבר משה שצריך להתפלל אלא שלא היה זה בכוחם של העם אלא של בנ"י.
גם הישועה מתחילה מבנ"י ובזכותה ניצלים גם העם וכפי שנא' "הרם את נטך ונטה את ידך…ובואו בנ"י בתוך הים ביבשה" ונס ההצלה מסתיים בפסוק "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא).
לגבי בנ"י נאמר היד הגדולה דהיינו יראת הרוממות וההכרה בגדלות השי"ת וכוחו ואילו לגבי העם נאמר וייראו העם היינו יראת העונש.
ואומר לך בדמייך חיי
פסח זה על שם מה – על שם שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו' (הגדה של פסח). מלשון זו משמע שקריאת שם הקורבן באה להזכיר שעצם ההקרבה של הקורבן קשורה בשמו. ומקובל לומר שסימן הדם שהתוו בני ישראל על פתחיהם הוא מה שהצילם בזמן מכת בכורות וכמ"ש "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" וכו'.
וצ"ע שלכאורה מהעיון בפסוקים משמע שבעת הציווי עדיין לא היה שמו של הקורבן פסח, וכמ"ש "משכו וקחו לכם שה לבית אבות… ואם ימעט הבית מהיות משה… ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו" וכו'. הרי שלאורך כל הפסוקים עדיין הקורבן אינו קרוי פסח אלא רק לאחר הקרבתו. אם כן משמע דאין הדבר כן, כלומר סדר הדברים הפוך. עצם ההקרבה היא זו שקראה שמו פסח והביאה לדילוג.
ונוסיף לזה עוד ראיות:
א. שהרי הקב"ה אין צריך לסימן הדם כדי לידע היכן בתי ישראל והיכן בתי מצרים.
ב. שהרי מכת בכורות היתה בב"א בכל ארץ מצרים ולא כדרך בני אדם. וממילא מוכרח דלשון ופסחתי הינו מצד הרואים שכלפיהם נראה "דילוג וקפיצה" (כפירש"י שמות יב, יג).
ג. שהרי כבר מובא בחז"ל שאם היה מצרי בבית יהודי או להפך יהודי בבית מצרי היתה המכה מבחינה ביניהם ומכה רק את המצרי, ומוכח דאין זה דין בסימן הבית.
ד. שהרי היו משפחות שנמנו ונצטרפו יחד וממילא גם לא בכל בתי ישראל היה סימן הדם.
ומעתה צריך ביאור באותם פסוקים אשר מהם משתמע שהיתה תלות בין סימני הדם להצלה כגון "וראיתי את הדם ופסחתי" וכו'.
והנראה שקשר הדברים הוא כסיבה רוחנית ותוצאתה ולא כסימן חומרי.
קורבן הפסח נאסר לזרים
וכדי לבאר הדברים נקדים שאלה נוספת:
מצינו בכתוב איסור מיוחד הנוגע לקורבן הפסח: "וכל ערל לא יאכל בו". וצריך ביאור, מדוע נשתנה קורבן הפסח משאר מצוות בכך שנאסר לגויים, שהרי אין איסור לגוי לאכול מצה, לשתות ד' כוסות, לישב בסוכה, ואפילו בתרומה מותר עבד כנעני של ישראל לאכול שהרי הוא חשיב כממונו, ומאידך עבד כנעני אסור בקורבן פסח כל שכן שלא נימול.
ועוד קשה יתירה מזו, שהרי במסכת זבחים נפסק דקורבן נדבה של עכו"ם מקבלים הימנו?!
ד' הזמנים בתקופות ההסטוריה עפ"י הרמח"ל
ונראה לבאר על פי מה שכתב הרמח"ל בדרך ה' (במצוות הזמנים) וכן במאמר החכמה וז"ל: "ענין סדר ליל פסח הנה ביציאת מצרים נבררו ישראל ונבדלו מכל העמים להיות מתעלים במדריגתם".
ובספר דרך ה' (חלק ב' פרק שמיני) ביאר שהזמנים (תקופות ההסטוריה) נחלקים לד' חלקים (מבחינה רוחנית). הזמן הראשון – ב' אלפים תוהו (סנהדרין צז) ובפרט בגלות מצרים . הזמן השני – כזמן הזה שאין נביא ואותו אך יש לנו התורה הקדושה. הזמן השלישי – שהקב"ה תופס ממשלה באותות ומופתים כזמן בית המקדש. הזמן הרביעי – שיתגלה הקב"ה לעתיד לבוא לכל בריותיו.
וממילא מבואר שעד יציאת מצרים העולם בכללות אינו מקיים את תכלית הבריאה, שהרי אין אומה מתוך ע' אומות שהם עובדי ה' אף שישנם יחידים כאבות השבטים. וכדי שהקב"ה יוכל לבחור אומה כקבוצה ולא פרטים נפרדים להיות לו לעם סגולה, היה צורך שאותה אומה תקבל ע"ע מעשה כל שהוא בכללות האומה, ולא כפרטים או כמשפחה לעצמה.
סיבת חיוב קרבן פסח:
אשר על כן נצטוו עם ישראל בהקרבת הקורבן, כאשר עצם קיום ציווי זה היה עילה וסיבה לבחור בהם משאר האומות להיות לו לעם. מצוות קורבן פסח היתה במסירות נפש במיוחד שהרי בהיותם משועבדים למצרים אשר טלה זה היה אלילם, הראו בזה שמוציאים א"ע משעבוד מצרים, בפנימיות הרגשתם. ונצטוו לסמן זאת בדווקא על המשקוף, להראות שלט עבודת ה' כלפי חוץ. לכן גם מידה כנגד מידה, ממילא זכו בזה לגאולת החומר מהשעבוד ע"י בורא עולם.
ומעתה מבוארת הסיבה לכך שבקורבן זה אין שייכות לנוכרי, שהרי כל מהותו להראות עצם ההבדלות מהאומות. ולכן הנכרים נאסרו בקורבן הפסח לחלוטין.
עוד אפשר לבאר בזה, הסיבה שגם ערלים אסורים בו. שהרי המילה היא חותם עבדות היהודי לבוראו, ומי שחסר חותם זה אינו שייך גם במהותו של קורבן הפסח.
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה
על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וכו'. כמו כן מצאנו בפסוק ועברתי בכל ארץ מצרים שאונקלוס תרגם ואתגלאי. וראיתי מי שכתב להקשות היכן מצינו שהיה גילוי שכינה ביציא"מ ? והרי נאמר בחז"ל ראתה שפחה על הים, דייקא?
והנראה לבאר בזה הוא דמצאנו בתרגום אונקלוס במקומות רבים שביאר בלשון גילוי, במקום בלשון הכתוב בתורה כגון בפסוק וירד ה' על הר סיני תרגם ואתגלית ואילו בירידת משה תרגם "ונחית מטורא דסיני" וכן הכא, והסיבה היא שלא שייך אצל השי"ת הגשמה של ועברתי או וירד אלא נקט הכתוב לשון זו רק לשבר את האוזן למה שהיא יכולה לשמוע. ולכן בכל מקום שהוא הגשמה מעין זה תרגם האונקלוס בלשון גילוי שראו נפלאותיו או השראת שכינתו.
נס קריעת ים סוף – שהוציאנו ממצרים ועשה בהם שפטים ועשה באלוהיהם
שיר חדשה שבחו גאולים
נאמר בחז"ל "עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים" (מדרש תנחומא בשלח פרק י). ומצופה שהשירה תפתח בנס הגדול ביותר מהם, ולכאורה אם נשאל כל אדם מהו הנס הגדול ביותר שהיה באירוע זה של קריעת ים סוף יענה כל אחד בוודאות שעצם בקיעת הים היתה עיקרו של הנס.
וממילא עולה התמיהה על לשון השירה בו היינו מצפים שיהיה כתוב בפסוק "אשירה לה' כי גאה גאה ובקע לנו את הים" ? לא די בכך שנקודה זו אינה כתובה אלא זאת ועוד שהפסוק נתפס לכאורה לנקודה שולית ביותר והיא "סוס ורוכבו רמה בים" וכי הסוס שהוא בעל חיים ואינו בר דעת ואינו חלק מהמשעבדים הוא העומד בראש מעינינו?
וקושיה זו מקבלת משנה תוקף בהמשך בו מרים עם שאר הנשים אומרות את שירתן הקצרה אשר מורכבת מפסוק אחד בלבד "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". ושוב נשאלת השאלה מה הדגש בפסוק על הסוס ?
"התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום" (שמות יד,יג)
נאמר בפסוק "והנה מצרים נוסע אחריהם", ומפורש בחז"ל למה נאמר מצרים בלשון יחיד מלמד שראו שר של מצרים רודף אחריהם להורגם"
ולכאורה קשה ביתר שאין לאדם אפשרות לראות מלאך וכדברי מנוח שחשש שהוא ואשתו ימותו לאחר שראו את המלאך, ואם כן כיצד יכלו בני ישראל לראות את שרו של מצרים ?
וכן גם בדברי משה התיצבו וראו את ישועת ה' מוכח שהתחדש כאן ענין מיוחד של ראיה.ויעוין ברמח"ל בספרו דרך ה' אשר ביאר (בחלק ג') שכעל הנהגת והשגחת ה' בעולם פועלת באמצעות ההשתלשלות דהיינו שהקב"ה ממנה פקידים לכל דבר ודבר ותחתם פקידים אחרים וכך באלפי שלבי ביניים מגיעה ההשגחה העיונה לידי ביצוע בעומינו החומרי.
ומכאן מוכח שבאירוע זה הקב"ה הסיר המחיצות ונתן להם את האפשרות לראות מה קורה בעליונים.
ובאמת האפשרות בה הקב"ה נתן לראות את מהלך הנהגת ה' בעליונים, אירעה פעמיים לאורך ההסטוריה. הפעם הראשונה היתה כאן בקריעת ים סוף כאשר הקב"ה הראה להם כיצד הוא מכניע את שרו של מצרים, והפעם השניה היתה בעת מעמד הר סיני כאשר הקב"ה הרכין ז ' רקיעים על הר סיני והוריד שכינתו לתחתונים.
מיהו הסוס ומיהו רוכבו
ומעתה מבואר שבלשון הכתוב כאשר נוקטים סוס אין הכוונה לסוס כפשוטו אלא למכונת המלחמה. דוגמאות לכך יש בפסוקים הבאים: (דברים פרק כ פסוק א)"כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם". (מלכים ב פרק ז פסוק ו)ויקומו בנשף לבוא אל מחנה ארם ויבאו עד קצה מחנה ארם והנה אין שם איש: ואדני השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול" . (ישעיה פרק ל פסוק טז)"ותאמרו לא כי על סוס ננוס על כן תנוסון ועל קל נרכב על כן יקלו רדפיכם.
(יחזקאל פרק לט פסוק כ) ואכלתם חלב לשבעה ושתיתם דם לשכרון מזבחי אשר זבחתי לכם: ושבעתם על שלחני סוס ורכב גבור וכל איש מלחמה נאם ה'. (זכריה פרק יב פסוק ד)ביום ההוא נאם ה' אכה כל סוס בתמהון ורכבו בשגעון ועל בית יהודה אפקח את עיני וכל סוס העמים אכה בעורון"
ומעתה מבואר שגם רוכבו אין הכוונה כפשוטו אלא למלאך "שרו של מצרים " הנוסע אחריהם.
בנס קריעת ים סוף הראה הקב"ה לעם ישראל באופן נדיר ויוצא מהכלל כיצד הוא מכניע שר של מצרים וכיצד ממילא כל הטביעה של המצרים בים סוף לאחר מכן היתה תוצאה של השתלשלות העולמות בלבד. וכן מבואר בשם הגר"א עה"פ "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ולא מתים.
ובזה מתורץ עוד מדוע שירה זו קרויה שירה חדשה ומדוע רק כאן על הים "נזכרו" כלל ישראל להודותולא קודם לכן בעת עשרת המכות ובעת היציאה שהרי מעתה עולה הבנה עמוקה שאין שירת הים שירה בעלמא של הודאה אלא מדרגה חדשה של השגה רוחנית של כל דרכי השתלשלות ההנהגה, אשר היא הסיבה לכך שעל שירה זו נאמר שירה חדשה שבחו גאולים
הזכרת ניסי הים בתפילה פעמיים
ולפי זה יבוארו מספר נקודות נוספות, דולכאורה יש להקשות מדוע הזכרת נס קריעת מוזכר פעמיים בתפילה, פעם ראשונה בסיום פסוקי דזמרא, ופעם נוספת לאחר קריאת שמע קודם עמידה.
עוד יש להקשות מדוע בעוד שבפסוקי דזימרא אנו מזכירים את שירת הים ומדגישים את ה"סוס ורוכבו רמה בים", לעומת זאת קודם עמידה מילים אלו אינן מוזכרות כלל אלא "וים סוף בקעת, וזדים טבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם…על זאת שבחו אהובים ורוממו א-ל ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות למלך א-ל חי וקים רם ונישא….בשמחה רבה ואמרו כולם מי כמוכה בא-לים ה'" .
וידוע שהרמח"ל מבאר שבתפילה יש ד' חלקים כנגד ד' עולמות ברכות השחר וקורבנות הם כנגד עולם המעשה פסוקי דזמרא הםכנגד עולם היצירה קריאת שמע וברכותיה הם כנגד עולם הבריאה ואלו תפילת העמידה היא כנגד עולם האצילות.
ומעתה מבואר דעולם היצירה הוא בלשון הרמח"ל עולם המלאכים, אותם המופקדים לבצע גזירת הבורא בעולמינו ואילו עולם הבריאה מכונה בלשונו עולם הכסא ובו אנו מזכירים את המלאכים אשר הם העומדים ו"משבחים ומפארים ומעריצים ומקדים וממליכים את שם הא-ל "וכו'
ולכן בפסוקי דזמרא אנו מזכירים את גודל הנס מצידינו המקבלים לעומת זאת קודם עמידה עקרו להזכיר כעין השרפים אופנים וחיות הקודש את שבחו של הבורא בעליונים ולכן עקרו הוא "מי כמוכה באלים ה'".
נודה לך ה"א על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה
מהי הסיבה שאנו צריכים להודות על הארץ שקיבלו אבותינו במקום על מה שאנו מקבלים ? ונראה ע"פ מה שמצינו בפסוק "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה … לכן אמור לבנ"י אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". פרשת וארא (פ"ו ד, ח):
בפסוקים אלו אנו למדים שהקב"ה חזר על הבטחתו לאבות לתת להם את ארץ כנען ומחמת הבטחה זו הגיע כעת מועד הגאולה של עם ישראל מארץ מצרים על מנת שיוכל להביאם לארץ.
וצ"ב כיצד התקיימה ההבטחה לאבות והרי האבות עצמם לכאורה לא קיבלו את ארץ ישראל?
יתירה מזו הפסוק מדגיש שהבטחה זו נקשרה בעבותות שבועת ה' יתברך וכפירוש רש"י "נשאתי את ידי – הרימותיה לישבע בכסאי", ופשוט הוא שהקב"ה מקיים שבועתו, ומאידך רש"י בפסוק ב' מפרט את הבטחות ה' לאבות ומסיים "הרי שנדרתי להם ולא קיימתי".
וכבר מצינו במפרשים השונים שהתחבטו בזה, ויש שרצו לומר שהאבות יקבלו את הארץ לאחר תחיית המתים, אך קשה ע"כ שלשון הפסוק בחומש בראשית "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" היא בלשון עבר.
ואכן רש"י שם נתקשה בזה ופירש "לפי שהבטחת ה' הרי היא כמקוימת", וצ"ב מה כוונתו.
ונראה שיש לדקדק בלשון הפסוק שהאריך וכתב "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'", ושורש המילה מורשה הוא י,ר,ש. הרי שקנין ארץ ישראל אינו מכוחם של הנכנסים לארץ אלא ירושה מאבותיהם, אף שהם עצמם לא נכנסו לארץ.
ומעתה נוכל להאיר בזה נקודות רבות כדלהלן:
א. הקושיה שהקשינו לעיל מלשון הפסוק שמשמעה שהאבות מקבלים את הארץ ובפועל הרי לא קיבלוה רק בניהם, מתורצת, שהרי בני ישראל קיבלוה רק מכח מה שמשמים נגזר, מכח זכות האבות שהם מקבלים את הארץ ומורישים אותה לבניהם אחריהם. (וכעין מה שמצאנו בסוגיות פ' יש נוחלין, לגבי אופן חלוקת הארץ לשבטים אשר נעשתה ע"פ האבות יוצאי מצרים, וכן גדר ירושה בקבר).
ב. גם ההבטחה לאבות נחשבת כמקוימת, שהרי קבלת הארץ על ידי הבנים רק מכח האבות.
ג. מובן גם מדוע בכל הציוויים של כיבוש הארץ, לא נאמר לשון לקיחה או לשון כיבוש, אלא לשון הורשה כגון "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג).
וכן "למען יטב לך וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך" (דברים ו–יח). לעומת זאת על כיבוש סיחון את חשבון נאמר "ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון" (במדבר כא, כו), כיון שאינו מורשה אלא לקיחה או כיבוש.
ומעתה מבוארת סיבת ההודאה על קבלת האבות שהרי רק מכחם אנו יכולים לירש את הארץ.
