מצוות ליווי אורח בתורה ע"י הרב גולדשטיין
בס"ד
שלח את עמי
הנה בפרשת שמות מצאנו את שליחותו של משה רבינו לפרעה לדרוש ממנו "שלח את עמי" ונשאלת השאלה מה הצורך כלל בבקשת רשות ממנו, היד ה' תקצר, וכדברי רש"י (דברים פרק ב פסוק כו) "ד"א ממדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולם יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי במתון" ועוד קשה, הלא יכלו להודיע לו ולצאת? ואף יכלו לצאת בלא להודיע לו כלל? עוד מתחזקת השאלה לאור העובדה שביטוי זה חוזר חמש פעמים בחומש שמות ?
ואין לתרץ שהבקשה היא רק היכי תימצי להתעלל במצרים למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שכן מצאנו עניין זה שוב בתשובתו של הקב"ה למשה "עתה תראה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" ( )היינו שיש בכתוב הבטחה מפורשת שלבסוף תתקיים מצות השילוח וכן מבואר בחז"ל על הפסוק "ויהי בשלח" וכפי שיבואר להלן, וא"כ צ"ב מה משמעותה!
ועוד קשה שביציאתם ממצרים מבקש פרעה "וברכתם גם אותי" (שמות יב ,לב) ובקשת ברכה זו טעונה ביאור ממתי פרעה זקוק לברכותיהם של שנואי נפשו, אשר הוא מקיים בהם "וביד חזקה יגרשם מארצו" ?
ועוד נתחבטו כל המפרשים מהי משמעות הלשון וברכתם גם אותי" בפסוק, ותירצו בדוחק בכמה אופנים אולם בפשטות נראה שהכוונה מלבד הברכה שגם אני ברכתי אתכם הוסיפו גם אתם לי ברכה ?
על מנת לבאר הענין יש להקדים ולחקור מהו שורש הגדר של שילוח בלשון התורה ? ונראה שמצאנו זאת במקורות רבים נוספים, וכדלהלן :
- אצל אליעזר ומשפחת רבקה : "וילונו ויקומו בבוקר ויאמר שלחוני לאדוני, ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה איתנו ימים או עשור אחר תלך, ויאמר אליהם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדוני…וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה ואת עבד אברהם ואת אנשיו ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו היי לאלפי רבבה…".
וצ"ב דלכאו' לאחר שאמרו לו הנה רבקה לפניך קח ולך, ותהי אישה לבן אדונך וכו', מדוע הוא צריך ליטול רשות שוב למחרת בבוקר, ויתרה מזו שאף לאחר תשובתם הוא מתחנן שוב "שלחוני", ושוב מדגיש הכתוב שלבסוף קיימו בהם שילוח כלשון הכתוב "וישלחו את ….." עוד צ"ב מהי חשיבות ברכתם של לבן הארמי ומשפחתו לרבקה עד כדי שהפסוקים נזקקו להזכירה ?
- בפ' תולדות אומרים אנשי גרר ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד. ולאחמ"כ אבימלך מגיע בעצמו עם משלחת אותה יצחק שואל "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם". ותשובתם "ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו… ויעש להם משתה ויאכלו וישתו ויקומו בבוקר וישבעו איש אל אחיו וישלחם יצחק וילכו מאיתו בשלום".( )
ולכאורה הענין אומר דרשני שהרי ע"פ המבואר בחז"ל סיבת גירושו של יצחק היתה שהיו אומרים "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך " ( ) הרי שעושרו של יצחק היה ידוע כבר קודם שילוחו ומה התחדש להם בכך עד שנצרכו לבא לפייסו ? ועוד כיצד בא הדבר על תיקונו בכך שאכלו ושתו ולנו עמו ושילחם בבוקר לשלום
- בפרידת יעקב מלבן הוא רדף לבן אחריו וטען "למה נחבת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים ובתוף ובכינור …" (לא-כז).
ושוב אומר הדבר דרשני שהרי אותו לבן קמצן בן קמצן, אשר אפילו לא הזמין קייטרינג לחתונת בתו אלא השתמש במשכונות שקיבל מאנשי מקומו, טוען שהיה משלח את יעקב "בשמחה, בשירים, בתוף ובכינור"? היתכן ?
גדר מצוות לויה
ובהקדם ביאור הדבר נראה שיש לעיין בגדר מצוות הכנסת אורחים הכוללת ג' חלקים אכילה שתיה ולויה. ומבואר בגמ' תלמוד בבלי מסכת סוטה ( דף מו 🙂 :"תניא היה ר"מ אומר כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה. תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה ….. ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק. רבינא אלויה לרבא בר יצחק ד' אמות בעיר מטא לידיה היזיקא ואיתציל תנו רבנן הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שיעור וכמה א"ר ששת עד פרסה
נמצאנו למדים מהגמרא הנ"ל שגדר מצות לויה הוא ההפרדות באופן הראוי ובברכה הדדית של המארח והאורח. קיום המצוה כראוי מביא שמירה וברכה לב' הצדדים. למארח כפי שמוכח מפרעה ומהמעשה באלישע ביריחו, ולאורח כפי שמוכח אצל הכנעני ואצל יוסף. וכפי שבתורה מצאנו מנהג שכאשר נפרדים יש לעשות זאת בברכה זוכה עי"ז לברכה (כמו שזכה פרעה לשעבד את ישראל) ואם אינו מקיים מצות לויה כראוי עוד יצא ניזוק כפי שנזקו אנשי יריחו שלא ליוו את אלישע, והנערים שהתקלסו בו.
וידוע מה שמפורסם בשם הגר"א בספר קול אליהו, שנשאל על אודות אותו עשיר מכניס אורחים שפרצה דליקה בביתו והשיב שאותו עשיר אכן קיים הכנס"א באכילה ושתיה אך חיסר את הלויה. ומי שאינו מקיים מצות לויה יוצא ניזוק באש שכן בהכנס"א יש מצות אש"ל, ואם חסר הל' נשאר אש (מובא באהבת חסד לח"ח).
חילוק הלשון בין לך לשלום ולך בשלום
מובא במדרש תנחומא (שמות פרק כא ) שכאשר משה הלך לבקש מחותנו רשות להפרד מעמו אמר לו יתרו לך לשלום, וז"ל :"ויאמר יתרו למשה לך לשלום אתה מוצא כל מי שנאמר בו לך לשלום הולך וחוזר וכל מי שנאמר בו לך בשלום הלך ולא חזר מנין וישלח דוד את אבנר וילך בשלום (שמואל ב ג) הלך ולא חזר ויתרו שאמר למשה לך לשלום הלך וחזר".
וצריך ביאור מה אכן הנפק"מ בין לשון לשלום או בשלום ? עוד צ"ב לכאורה, מדוע בקבלת שבת נאמר בואי בשלום ולא לשלום ?
ולפמ"ש לעיל מהות מצות לויה היא להראות את הדאגה לאורח גם לאחר שיצא מביתך, שכן כל זמן שעודו בביתו יתכן שהמצוה שלא לשמה אלא לקבלת כבוד או טובת הנאה אחרת. ולכן למי שממשיך בדרכו אומרים לך לשלום שכן הוא צריך שמירה גם בהמשך דרכו משא"כ למי שנשאר במקומו כמו המתים, שם הלשון היא "בשלום". ולכן בקבלת שבת בה אנו רוצים שקדושת השבת תשאר אצלנו אנו אומרים בואי בשלום שכן זהו לשון ביאה ולא יציאה.
ומעתה נשוב לבאר את כל המקורות הנ"ל :
- הצורך לבקש מפרעה שלח את עמי: וביאור הענין של השילוח ממצרים הוא שעל אף השיעבוד נצטווה משה לפנות לפרעה בדרך כבוד ולבקש ממנו שילוח כיון שעם ישראל היו גרים בארצו כמה מאות שנים, וממידת דרך ארץ לבקש ממנו לצאת. (וכן מצאתי ביאור בשם ר' איזיק שר שעמד על כך שכדאי לעכב גאולת אומה שלימה לצורך מידת דרך ארץ)
- פרעה מקיים "מצות שילוח": בנוסף הובטח ע"י הקב"ה שגם מצדו של פרעה הוא אכן יקיים בהם מצות השילוח וישלחם בברכה כראוי, כפי שנאמר "עתה תראה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". וכן מופיע במדרש וז"ל : (מדרש רבה שמות פרשה כ פסקה ג) בשלח פרעה אלא מלמד שהיה פרעה מלוה אותם וא"ל התפללו ובקשו עלי רחמים שנאמר (שמות יב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי ואין שלוח האמור כאן אלא לויה שנאמר (בראשית יח) ואברהם הולך עמם לשלחם"
ועוד נאמר במדרש, "קומו צאו אני אמרתי צאנכם ובקרכם יוצג ואתם אומרים וגם מקננו ילך עמנו. גם צאנכם גם בקרכם קחו אתה אומר גם אתה תתן בידנו קחו מה שדברתם ולכו. וברכתם גם אותי התפללו עלי כדי שתכלה ממני הפורענות". (ילקוט שמעוני שמות, פרק יב, רמז רח)
בשני מקורות אלו אנו מוצאים שחז"ל מציינים את נתינת הבקר והצאן כהוכחה שפרעה ליוה אותם והיינו שמצוות לויה מתבטאת בכך שהמארח דואג לאורחו גם להמשך דרכו.
- האם בשילוח זה קיבלו שני הצדדים את הברכה המובטחת בקיום מצות השילוח כראוי: ומעתה מבוארת לשון "גם" בפסוק שהרי פרעה נתן להם ברכה בעצם המענק של צאן ובקר לעבודת ה' כפי שדרשו ממנו, וממילא בקשתו היא כפשוטו של מקרא אני קיימתי את המצוה כראוי עכשיו גם אני רוצה להתברך בזכותה. אלא דלפי זה צריך עיון שאם פרעה שליוה את אברהם זכה להשתעבד בבניו ד' מאות שנה, למה יזכה פרעה הנוכחי ?ואכן קיום מצות הלויה על ידי פרעה העלה את חששם של עם ישראל לכך שפרעה ימשיך לשלוט עליהם וכפי שמבאר הקרן אורה על מסכת סוטה (דף מו/ב) "בשביל ד' פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ד' מאות שנה. והענין כי המלוה את חבירו מגביר כחו על המתלוה והמתלוה ניתן תחת רשות המלוה ובשביל זה ניתן הכח לפרעה להשתעבד בבניו של אברהם מפני שליוהו לאברהם והמשיך כחו ורשותו לשלוט בזרעו. ויש לפרש בזה מה שנאמר (שמות י"ג י"ז) ויהי בשלח פרעה כו' כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה כי ביציאת ישראל ממצרים שילחם פרעה וליוה אותם וזה היה קצת צרה כי תכלית צאתם היה להפרד מתחת יד מצרים. והוא בשלחם ולוותם חזר והגביר עליהם כחו ורשותו ולזה לא נחם כו' כי אמר כו' פן ינחם כו' ויסב כו' דרך המדבר ים סוף כו' וכאשר ראו בני ישראל כי מצרים נוסע אחריהם נתייראו אולי יעמוד לו כח הלויה לשלוט בם ח"ו ואמר להם משה מפי הגבורה התיצבו כו' כי אשר ראיתם את מצרים עד הנה לא תוסיפו לראותם כו' כי על הים נשבר כח פרעה לשברי שברים ונתפרדו זה מזה עד עולם".
אלא דעדיין צריך ביאור מדוע אכן לא עמדה לו זכות זו ? ונראה שלכך כיונה כפילות לשון הפסוק "עתה תראה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", היינו שפרעה עשה זאת בכפיה מתוך הכרח בגדר גירוש ולא מאהבתם ולכן אכן המתנות שנתן לא עמדו לזכותו ולא הגנו עליו.
- מצות שילוח אצל אליעזר: ומעתה מיושב מה שאליעזר מבקש "שלחוני" שאכן בעצם אינו צריך לבקש רשות שהרי הסכימו לשלחה אלא הוא ממידת ד"א והכרת הטוב, כדי להפרד מהם בברכה שאם לא כן הם עלולים להנזק. וכאשר הם מנסים לשדלו להשאר ימים או עשור הוא מתעקש וחוזר על בקשתו אל תאחרוני וה' הצליח דרכי שלחוני. ולכן הם מבינים זאת ומלוים את רבקה, ונפרדים ממנה בברכה "אחותנו את היי לאלפי רבבה" וזו חשיבות הענין שהתורה באה ללמדנו בהזכרת ברכתם.
- מצות שילוח אצל אבימלך: וכן אצל יצחק מדייק הכתוב לומר "ויבא אליו אבימלך מגרר". ברור שאין התורה טורחת להעמיסנו בפרטי שמות מקומות שאין בהם כל משמעות, ומכך הבינו חז"ל שאין זה שם בעלמא אלא סיבת ביאתם, וכפי שמבואר במ"ר (פרשה סד ט) "מגרר, מגורר מלמד שנכנסו לסטין לתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה דבר אחר מגרר, מגורר מלמד שעלו בו צמחים" כלומר עם גרושו של יצחק הגיעו על אבימלך מיד נזקים גדולים, וזה מה שנכלל בתשובתם "ראה ראינו כי היה ה' עמך…ונכרתה ברית עמך…", היינו שהנזק שהתחדש גרם לו להבין ולבוא ולפייס את יצחק. והתיקון הוא "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו ויקומו בבוקר וישבעו איש אל אחיו וישלחם יצחק וילכו מאיתו בשלום" פרידתם הפעם היא עם ברכה = שלום.
- בתרגום יונתן בן עוזיאל שהביא תיאור מפורט שכל בורותיהם ועצי הפרי שלהם התייבשו והם הודו לו שצרות אלו באו עליהם כעונש. ואח"כ "וצלי עליהם יצחק ואיתרווחו ואלוינון יצחק ואזלו מלותיה בשלם". והן הן הדברים.
- שוב מצאנו ענין הברכה בפרידת יעקב מיצחק נאמר (כח, ו) "וירא עשיו כי ברך יצחק את יעקב ושילח אותו פדנה ארם לקחת לו שם אישה בברכו אותו" הפסוק חוזר ומדגיש שהפרידה היתה עם ברכה.
- מצות שילוח אצל לבן : ועל פי זה יבואר גם ענין המפגש בין יעקב ולבן. ומפרשים חז"ל על הפס' "וישב לבן למקומו" שלאחר שיעקב עזב הפסיד לבן את כל רכושו והרגשתו היתה שיעקב גנב את הברכה שלו בכך שלא נפרד ממנו כראוי… ולכן רודף לבן אחר יעקב בטענה גנבת ממני את הברכה. לבן הארמי אכן דובר אמת. לו היה יודע מראש בכמה תעלה לו עזיבתו של יעקב ללא הברכה, אכן היה מזמין תזמורת שלימה על חשבונו, ומוסיף סעודת פרידה.
ולכן לאחר שהם מתפייסים והם עושים סעודה ביחד לסימן שלום ובבוקר נאמר "וישכם לבן בבוקר וינשק לבני ולבנותיו ויברך אתהם" (לב, א).
ולכאורה מה עניין לנו בברכתו של לבן, ומדוע שוב טורחת התורה להזכירה? מה גם שהמדובר הוא בלבן הארמי עליו נאמר "ארמי אובד אבי"? אלא באה התורה ללמדינו שדרך בה צריך להיפרד היא בברכה, ואם המשלח לא מברך הוא ניזוק. ויעויין בחז"ל דברכתו לא היתה שלימה ולכן חזר לעוניו.
ומעתה נוכל בעזה"י לבאר בזה מקור נוסף אצל בלק המשלח את בלעם, שם נא' "אמרתי כבד אכבדך מאוד ועתה מנעך ה' מכבוד קום ברח לך אל מקומך" דלכאורה קשה מה שייך לשון בריחה אם הוא עצמו משלח אותו ? ולפמשנ"ת אתי שפיר ומשמעותו היא שבלק כ"כ כועס על בלעם שאינו מוכן לברכו, ואמר לו חשבתי שיש בך כוחות לקלל,אולם אגלאי מילתא למפרע שאין בך כח כלל, ולכן ברח =ללא שילוח וברכה, שהרי לשון הפס' ליציאה בלא ברכה היא בריחה כפי שמצאנו לעיל אצל יעקב ולבן.
