ר
רב מ. גולדשטיין: שמיני, עבודת הקטורת וביטול העצמי
פ"ט פס' כ"ג ויבוא משה ואהרן אל אוהל מועד
ויצאו ויברכו את העם
וירא כבוד ה' אל כל העם.
וכבר נתקשו חז"ל למה נכנסו
והביא רש"י ב' פירושים "למה נכנס משה עם אהרון ללמד על מעשה קטורת
או לא נכנס אלא לדבר אחר, הריני דן ירידה וביאה טעונה ברכה, מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה, הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מע' הקטורת.
ד"א כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנו ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל , א"ל למשה , משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי . מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל."
"ויצאו ויברכו את העם – אמרו והיה נועם ה' אלוקינו עלינו. יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם"
וצ"ב:
א) שהרי משה לימד את אהרן כל סדר עבודת הקורבנות כבר לפנ"כ', ומדוע לא צירף לכך גם את הקטורת.
ב) ולגם לפירוש ב' שנכנס לבקש רחמים עמו צ"ב מדוע אינה הקב"ה לידם מעשה זה שנזקקו לבקש רחמים ולא אסתייעא מילתא בדרך המלך הישרה מצד שעשה כל הכנותיו.
ג) ואם כבר נתפלו מה הוסיפה ברכתם לעם יה"ר שתשרה… ויהי נועם וכו'…
ד) נאמר אח"כ חטאו "ויקח נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'." מה החזרה ג"פ מלפני ה'.
ה) הרמב"ן דקדק בל' הפסוק וישימו עליה קטורת ששמו על האש ולא על המחתה שזהו החלק של חטאם וצ"ב, והוכיח זאת גם מהו דלר"נ מקריבי הקטורת עם קורח נאמר "קחו לכם מחתות ותנו בהן אש ושימו עליהם קטורת" כלו' על המחתות.
ו) נא' בדברים ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא והועילה תפילתו מחצה.
ומדוייק בזה שיש שורש משותף בין התביעה על אהרן למיתת נדב ואביהו וצ"ב בזה.
וביאור הענן הוא ע"פ מש"כ בעניין מחצית השקל שהראהו כמין מטבע של אש והקשו מדוע לא של מתכת. ועוד הקשו על מ"ש שבמחצית השקל יש כפרה על חטא העגל.
וביאור העניין שהראו מטבע של אש ללמד שהרצון לתרום וההתלהבות הוא המכנסי את הקדושה ומשתמשים זה לאדנים שהם כלי קיבול והקב"ה קבע את צורתם ואת קרשי המשכן שמכניסים בהם.
בהיפוך מהעגל שהם אכן התיכו את תרומות הזהב אך קבעו את צורתו ע"י הפתק שזרק מיכה.
"עלה שור" וקביעת צורה זו היא גופא דע"ז.
ולאפוקי ממנה בא משה עד כדי ששיבר הלוחות בפניהם להראות שלא הצור עיקר אלא התוכן.
וזה גם ההבדל אותו דייק הרמבן בין לשים קטורת על האש או במחתה.
דכל מהותה של המחתה היא היותה בית קיבול וכשמו במחשבתם על האש ולא על המחתה משמע שהם חושבים שהם הפועלים את מעשי הקטורת שיהיה ריח ניחוח אשה לה'.
וכל זה מתוך רצונם "להתקרב לפני ה'"
