1. Skip to Menu
  2. Skip to Content
  3. Skip to Footer

logo top

 Click Here for our Latest English Audios          אודיו    donations-button  ask4  

français

למה עם ישראל לא הכינו סנדוויץ לפני יציאת מצרים - הרב גולדשטיין

 

בס''ד

      

                                  שכחו להכין לו "סנדוויץ"

 

כל אחד מאתנו יודע שכאשר הוא יוצא לטיול קצר במקום אחר ממגוריו הוא מתכנן ראשית את צעדיו שם, את המקום בו יוכל לאכול וללון. על אחת כמה וכמה למי שעוזב את מקום מגוריו והולך למרחקים, ועל אחת כמה וכמה למי שהולך לתקופה בלתי ידועה או למקום מסוכן שאינו מוכר לו. והנה בהתנהגותם של עם ישראל אנו מוצאים לכאורה את ההיפוך.

אחת הפליאות הגדולות ביותר בהתנהגות האנשים המזדקרות לעין כל קורא בנס זה של יציאת מצרים, היא כיצד יתכן שעם שלם, מליוני אנשים העומדים לצאת למדבר, אינם חושבים אפילו לטרוח להכין "סנדוויץ" לילד הקטן עבור יום המחרת ?!

יש הרוצים לתלות זאת בפשטות בהפתעה שביציאה אשר תפסה אותם לא מוכנים מראש.

אולם מתוך עיון בפסוקים נראה כי קשה מאוד לבאר כך שהרי מראש ידע משה רבינו שמטרת המכות היא להכניע את פרעה כדי שיוציאם ממצרים, ואף תוך כדי המכות חזר הקב"ה ועודד אותם בכך שהיציאה קרובה ולבסוף אף נאמר להם במפורש "עוד נגע אחד אביא על מצרים ואחרי כן ישלח אתכם כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה"(יא א), ולמרות זאת הם לא הכינו לחם וצידה לדרך?!

(ועוד יותר קשה לשיטת אוה"ח המפרש " החודש הזה לכם" היינו שמזומן לטובתם, מוכרח שידעו שייגאלו בחודש זה).

ואף אי נימא שהם ידעו שזו המכה האחרונה אך לא ידעו כמה זמן לאחריה יצאו עדיין יקשה דמכת בכורות היתה בדיוק בחצות, ולאחר כמה שעות של טרטורים הגיע פרעה עצמו אל משה ואהרן לבקשם "קומו צאו מתוך עמי" אולם הם סרבו כדברי המכילתא :"ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, אמר לו משה כך נצטוינו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים" )מכילתא פסקא יג). ואם כן נמצא שמהעת שהגיע פרעה אליהם עד הבוקר יכלו להכין בנחת ובשופי לחמים רבים.

 

ובהקדם לזה יש להביא יסודו של הרמב''ן בביאור החילוק בין לשון ה"עם" ללשון"בני ישראל" :

"ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממותנו במדבר, ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם:"

 

וכתב הרמב''ן "איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, ו"העם" שם להמון, וכן וילונו העם (להלן טו כד) וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל מקום שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא:

 

מבואר בדבריו שבלשון הקודש יש הגדרות שונות למילים בני ישראל והעם ובעוד העם מבטא את אלו שהיו בעלי מדריגת אמונה נמוכה, הרי שבני ישראל מבטא את חלק הצדיקים.

יסוד זה מוכח במפורש בדברי חז"ל במדר"ר במדבר עה''פ ויחל העם לזנות שכל מקום שנאמר העם לשון גנאי, וישראל לשון שבח.

ובפירוש אור החיים הקדוש חידד יותר וכתב שהעם הם הערב רב, וז"ל (שמות פרק יג יז) "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק ח"ב מה:) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם, ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם, ולפעמים מזכירם בני ישראל, דכתיב וחמושים עלו בני ישראל.....הוא אומרו "ויהי" צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם, כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם" (וכבר קדמו בפירוש בעל הטורים בריש פרשת בשלח על הפסוק "את העם, בגימטריא גם ערב רב") .

 

ע"פ יסוד זה, יתבארו פסוקים נוספים מקומות שונים, וכדלהלן:

 

מי היוצאים ומי המגורשים ממצרים:

א.     משה רבינו דרש "שלח את עמי" –עמו של הקב"ה הוא בנ"י, ועל כן נא' וכ"ו פעמיים "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שילח את בנ"י " (פרק י'-כ', יא'-י').

אולם לאחר מכן מזהיר אותו משה "וירדו כל עבדיך אלה אלי וישתחוו לי לומר צא אתה וכל העם אשר ברגליך" (יא'-ח').

 

"ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם כי אמרו כולנו מתים" "וישא העם את בצקו עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים"

"ויהי בשלח פרעה את העם" ולעומת זאת נאמר "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"

בשלוש מהפסוקים כאן המדובר על "העם" ואילו בפסוק הרביעי מדובר על "בני ישראל"

ולפמשנ"ת הבדל עצום ביניהם העם מייצג את הערב רב, את אלו שאכן לא תכננו לצאת את אלו שהיה צריך את מצרים ללחוץ עליהם על מנת שיצאו. ולכן אותה קבוצה אכן גם לא הכינו מזון לדרך. את הקבוצה הזו משלחים המצרים.

לעומת זאת בני ישראל אלו הנשמעים להוראותיו של משה אלו הם המחכים בקוצר רוח ליציאה הם אכן התכוננו ולהם אכן יתכן שהיה כל סוגי הלחמים למיניהם.

ומעתה מתעוררת השאלה מדוע נצטוינו לדורות לאכול מצה אשר היא זכר לאותו חלק של הערב רב אשר היו במדרגה נמוכה של אמונה ולא הכינו את עצמם ליציאה ממצרים כלל.

ושוברה של קושיה זו בצידה דאדרבה זה גופא בא ללמדינו לדורות גם לחלשים באמונה שיד ה' לא תקצר להושיע ואף אלו שאינם רואים כיצד ומהיכן יכולה לבוא הישועה יכולים בבת אחת להנצל מאפילה לאורה ומשיעבוד לגאולה.

בענין עמוד הענן ועמוד האש.

ולכאו' לפי"ז יש להקשות מדוע הפסוק מדגיש "לא ימיש עמוד הענן ועמוד האש לילה לפני העם" ולא נאמר לפני בנ"י.

ובהקדם ביאור הענין נראה להביא מה שכתבו במדרש "כל מ' שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו שהיו רואים מה שבתוך הטפיח" ויעויין האוה"ח שפירש שאור זה לא זז ממחנה ישראל ולא נזקקו כלל לאור השמש, אלא שלא היה מתפשט חוץ ממחנה ישראל אלא דווקא במושבותם" ודייק זה מלשון הפסוקים ונראה שהסיבה לכך היא מעצם השראת השכינה במחנה וזהו אותו אור גנוז שהיה בזמן הבריאה וראה הקב"ה שאינו כדאי לרשעים וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וכן השתמשו בו בזמן מכת חושך. והיינו שבכל מקום שהלך ישראל שרתה עליו השכינה וכך יכל לראות דרך החושך, ולא שהיה אור סביבו דא"כ גם המצרים היו רואים באותו מקום.

ובזה מבואר גם מה שמוזכר במדרש שמשה רבינו חיפש כל ג' ימי האפילה את ארונו של יוסף, היינו שנכנס לארמונות המלכות ולקברי המלכים לחפש היכן יתכן שטמנו את ארונו של יוסף.

ומעתה אפש"ל דזו סיבת החילוק שהרי בנ"י לא נזקקו כלל לעמוד האש כפי אוה"ח הקדוש, אלא שהעם שהיו במדריגה פחותה לא זכו לדרגה כה גבוהה של השראת שכינה ולצורכם האיר הקב"ה בעמוד זה.

ומעתה מבואר חילוק לשון הפסוקים פסוק כא' :"וה' הולך לפניהם יומם ולילה" מדובר לגבי בנ"י או להראות כבודם, או כמו שפירש אוה"ח שהאיר מחוץ לגבולות המחנה ואילו לגבי העם היה צורך אכן באור זה.

החילוק בין העם ובנ"י בקריעת ים סוף.

"ופרעה הקריב וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בנ"י אל ה'" (שמות יד, י) פסוק זה מדובר דווקא בבנ"י כיון שהם אלו שהיו מסוגלים בדרגתם לראות שר של מצרים רודף אחריהם, ותגובתם אכן בהתאם לצעוק אל ה'.

"ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו" וכו'

משה רבינו מרגיע את הפחד הטבעי של העם בהבטחת הישועה, למרות שכפי הנראה מההמשך "מה תצעק אלי" סבר משה שצריך להתפלל אלא שלא היה זה בכוחם של העם אלא של בנ"י.

גם הישועה מתחילה מבנ"י ובזכותה ניצלים גם העם וכפי שנא' "הרם את נטך ונטה את ידך...ובואו בנ"י בתוך הים ביבשה" ונס ההצלה מסתיים בפסוק"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא).

לגבי בנ"י נאמר היד הגדולה דהיינו יראת הרוממות וההכרה בגדלות השי"ת וכוחו ואילו לגבי העם נאמר וייראו העם היינו יראת העונש.

החילוק בין העם ובנ"י בנסיונות הצמא והרעב:

"וילונו העם על משה לאמר מה נשתה (טו – כד) ויצעק אל ה'"

"וילונו כל עדת בנ"י על משה ועל אהרון במדבר ויאמרו אלהם בנ"י מי יתן מותנו...ובוקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו" (טז, ב- ז).

בפעם הראשונה המדוובר בתלונות העם ותלונתם קצרה וטכנית מה נשתה ואכן משה מוצא פתרון מיידי בהוראת הקב"ה.

אולם בפעם השניה משה רבינו מוכיח אותם וכפירש"י "כי תלינו – שתרעימו עלינו את הכל את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב".

כלו' טענתו היתה אתם צריכים לשמש דוג' לעמידה בנסיון ולא להפך. ולכן תשובת ה' בפעם זו היתה המן והשליו אשר היו מאכל האמונה אשר הכריח אותם לעלות בדרגה מידי יום ביומו ע"מ לקבלו.